מרצה העומד על במה הוא סוג של פרזנטור– הוא מייצג את המסר שאותו הוא מעביר. אך המרצה אינו רק מייצג מסר, אלא מגיש מסר, דבר ההופך אותו לפרפורמר, וככזה יש חשיבות רבה לאופן שבו הוא מגיש את המסר. בעולם ההרצאות "החדש" הציפייה היא שכל מרצה יהיה פרפורמר.
מהו ההבדל בין עולם ההרצאות "הישן" ובין עולם ההרצאות "החדש"?
בעולם ההרצאות "הישן", בין אם מדובר על מרצים באוניברסיטה ובין אם מדובר על מרצים המעבירים הרצאות השראה או אנשי עסקים המעבירים פרזנטציה בישיבת צוות, שיננו את החומר במקרה הטוב ופשוט החלו "לירות" את המידע. ללא כל התייחסות לקהל, בלי ניסיון לגייס את הקהל, ללא טכניקות עמידה מול קהל. מי שהקשיב הרוויח, ומי שלא ,פשוט לא הבין את ההתרחשות. המרצה היה עסוק בהעברת מידע ולא בהעברת מסר לקהל. כיום, בעידן בו הקהל מוסח דעת ומוצף במידע, אין עוד מקום למרצים מסוג זה. המידע זמין לכל וכאשר מגיעים לשמוע מרצה, בין אם פרונטלית ובין אם בזום, הקהל מבקש לקבל ערך מוסף, מבקש לדעת כבר מהרגע הראשון איזו תועלת הוא יפיק מההרצאה או הפרזנטציה. הערך המוסף הוא המרצה עצמו- החוויות שלו, ההגשה שלו. כן, הקהל מצפה לעבור חוויה.
אינטראקציה עם הקהל
כשחקנית, סטנדאפיסטית ומרצה, אני מוצאת שייש הקבלה בין עולם ההרצאות לעולם הסטנדאפ. כקומיקאית הבמה סיפקה לי המון חוויות, ניסיון וידע אותם ניתן להקביל מעולם הבמה לעולם ההרצאות.
הדבר החשוב ביותר שלמדתי מעמידה מול קהל בהופעות היא האינטראקציה עם הקהל. אחת החוויות הכי חזקות של סטנדאפיסט היא "קריאת הקהל". סטנדאפיסט מנוסה עומד מול קהל ובעצם מספר מה הקהל משדר אליו. נכון, מדובר באילתורים. הדבר נעשה באמצעות התבוננות על הקהל. רבים לא יודעים אבל ההתבוננות על הקהל מתחילה עוד לפני שהמופע מגיע. סטנדאפיסטים מתבוננים על הקהל הנאסף באולם בטרם המופע, מתסתכלים "מבחוץ" על ההתנהלות, כיצד הקהל נכנס, מתיישב ועד כמה הקהל שקוע בטלפון. אנחנו אומנם נמצאים מאחורי הקלעים אבל נוהגים להסיט מעט את הוילון ופשוט מציצים.
כשהמופע מתחיל נדמה כי האומן מדבר ולא בהכרח מתבונן על הקהל, אולם בפועל, האומן עובד בשני מישורים- במישור אחד הוא עסוק בלהגיש את הטקסט ובמישור השני הוא לא מפסיק לבחון את הקהל ואת תגובותיו, גם אם אינו מתייחס לכך מילולית. כאשר מדובר במופע לוועדי עובדים או בפני קהל פרטי, מדובר במופע "בגובה העיניים". במקרה זה הקהל מאוד קרוב לאומן והאינטראקציה בין האומן לקהל היא מיידית. האומן מביט על הקהל הכי קרוב שאפשר.יחד עם זאת, מדובר בחוויה ייחודית לסטדנאפיסטים בלבד.
מהו "הקיר הרביעי" וכיצד הוא קשור לקהל?
חוויה של שחקן תיאטרון על הבמה היא שונה ביחס לקשר עם הקהל. שחקן לא אמור להתבונן על הקהל. להפיך- הוא לא אמור ליצור איתו אינטראקציה ולמעשה בעת ההצגה כל מה שהשחקנים רואים הוא גוש מוחשך של אנשים. ההתרחשות על הבמה נעשית כאילו שאין קהל היושב ומתבונן בנעשה. גם אם הקהל צוחק או מגיב- השחקנים לא אמורים להגיב לנעשה בקהל. בעולם התיאטרון קוראים לזה "הקיר הרביעי". כלומר, השחקן משחק על הבמה כאילו שהוא נמצא בתוך חדר, והצד של הקהל הוא מעין הקיר הרביעי של אותו חדר.
אומנות הסטנדאפ שונה מהתיאטרון קודם כל משום שבסטנדאפ הקיר הרביעי נשבר. הקהל הוא חלק אקטיבי מהמופע גם אם האומן לא פונה ישירות לקהל. אין התעלמות מהקהל אלא להפיך- האומן צריך "לקרוא" את תגובות הקהל ולהגיב בהתאם. האינטראקציה הזו היא חלק מהמופע דבר היוצר סיטואציות קומיות כל פעם מחדש. המופע הוא אותו מופע, הטקסט אותו טקסט, האומן הוא אותו אומן- אבל הקהל משתנה וזה הופך את החוויה הזו לשונה בכל פעם. לא פעם אני מקבלת תגובות לאחר מופע:" ראינו אותך עשר פעמים ובכל פעם זה שונה"- למרות שמדובר באותו מופע. איך זה ייתכן? הקהל השתנה והתגובות בהתאם.
האומן מפלרטט עם הקהל, שואל שאלות, עונה, מאלתר והוא חייב להיות פתוח לכל התרחשות שתגיע מכיוון הקהל. כך הופך להיות הקהל חלק מהמשחק. יש בכך קסם רב, וחלק לא מבוטל מהצחוק וההנאה נוצרים במופע מתוך האינטראקציה הזו. מצד אחד זה כייף גדול, ומצד שני, הסטנדאפיסט מעמיד את עצמו במקום חשוף מאוד . שחקן תיאטרון לעומת זאת, הרבה יותר מוגן: יש לו טקסט מוכן, הוראות בימוי, לא אמור להתייחס כלל לקהל. לסטנדאפיסט אין את מעטה ההגנה של שחקן התיאטרון- "הקיר הרביעי". אותו קיר רביעי מגן על השחקן והקהל יודע שעליו לצפות בהצגה ואין לו חלק בהתרחשות.
הסטנדאפיסט למעשה ממציא את עצמו מחדש בכל פעם שהוא פוגש קהל, וזה לא פשוט בכלל. ישנם אומני סטנדאפ המבססים את רוב המופע שלהם על אינטראקציה עם הקהל ואילתורים וישנם המשלבים חומר כתוב עם אילתורים. המופעים שלי כוללים שילוב של טקסט מובנה והמון אילתורים ושיתוף פעולה אקטיבי עם הקהל. זו הסיבה שאין מופע הדומה לקודמו. בכל מופע אני מחליטה על הבמה ומתוך ההתרחשות עצמה מה יהיה מינון האילתורים וכמה מתוך המופע יהיה מתוכנן. דרוש לכך ריכוז גבוה וכמובן המון אומץ…
המרצה אינו סטנדאפיסט, ובכל זאת יש קשר….
סטנדאפיסט טוב הוא סטנדאפיסט שיודע "לקרוא" את הסיטואציה ולהתגמש בהתאם. כמו במופע קומי, כך גם בעולם ההרצאות. המרצה אמור להגיע מוכן, להכיר היטב את החומר, להכין מצגת שתשדרג את ההרצאה( ולא תגנוב פוקוס), להכיר את האביזרים הטכניים, להכין גיבוי לכל החומר, ללמוד ולתרגל קודם להרצאה או הפרזנטציה טכניקות לעמידה מול קהל שיגרמו לקהל להקשיב. אבל זה לא מספיק. גם אם המרצה עשה את כל הנדרש כדי להבטיח שתהייה לו הרצאה מוצלחת, לדבר אחד הוא לא יכול להתכונן מראש- לשינויים שעלולים לצוץ. כל שעליו לעשות זה להיות מודע לאפשרות שהוא חייב להפגין גמישות.
כיצד הגמישות באה לידי ביטוי בהרצאות?
הגמישות באה לידי ביטוי קודם כל באינטראקציה עם הקהל. המרצה חייב ללמוד "לקרוא" נכון סיטואציות, ליצור עם הקהל קשר תמידי ולהעביר את הקהל חוויה. הקהל מעוניין לצאת עם תחושת "ואוו". הוא רוצה ללמוד ולהתרגש בו זמנית. אם הדבר לא יתקיים- קרוב לודאי שהמרצה יאבד את הקשב של הקהל. אין מצופה ממנו לאלתר כמו סטנדאפיסט, אלא עליו להבין שהוא צריך "לחיות את הרגע" ולהגיש את החומר בהתאם לתנאי השטח.
אז איך עושים את זה?
אם הקהל מאבד קשב עליו להשתמש ב"מזניקי קשב"- שאלות, אנקדוטות, סטוריטלינג, בדיחה, הפעלה, או כל דבר שיגרום לקהל להשאר עירני. הקהל עסוק בנייד? זוהי נורת אזהרה שמשהו לא מתרחש נכון באולם ההרצאות. מרצה שישכיל להגיב נכון, ירוויח את הקשב של הקהל. מרצה שילחץ, לא יערוך את ההתאמות הדרושות עלול לאבד את הקהל , והקהל יטרח לשקף לו זאת. נכון, עם הניסיון אנו צוברים בטחון אולם החדשות הטובות הן שניתן ללמוד טכניקות לרתק קהל ולגייס את הקשב שלו.
