האמת שאהבתי גם לכתוב, לשחק בהצגות, וגם ללמוד (חנונית אמיתית). חלמתי להיות שחקנית, אבל גם אהבתי לעזור לאנשים ולהתנדב (בהמשך יתברר שזה החלק שעשה "טוייסט" בעלילה…).

בצבא כבר הבנתי מה יהיה המסלול שלי לאחר השחרור. כולם היו בטוחים שאלמד משחק, והאמת היא שאף אחד לא הופתע שאכן התקבלתי ללימודים. אולם (כאן מגיע ה"טווייסט"), ממש ברגע האחרון החלטתי ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. כן, סיימתי בהצטיינות והיו לי חלומות להציל את העולם.

מסלול חיי כאישה בוגרת התנהל ממש כמצופה מבת של כל אמא פולניה (ואני בכלל גדלתי בבית עירקי…): חתונה, לידות וגידול ארבעה ילדים (וגם בעל אחד…), לצד משרה מסודרת של עובדת סוציאלית בכירה ומדריכת סטודנטים. אבל, איך אומרים השחקנים, המשחק הוא חיידק, ומדובר בחיידק שגם אם מתעלמים ממנו, הוא לא מרפה… אז למדתי משחק וסטוריטלינג (לכולם סיפרתי שאני "בהשתלמות מקצועית"), והתחלתי להגשים את חלומי להיות קומיקאית ולהופיע במופעי סטנדאפ. בהתחלה באופן מחתרתי (בכל זאת, עובדת סוציאלית שפתאום החליטה להיות שחקנית..) ולאחר מכן בגלוי. ואז זה קרה. פגשתי את יוסי אלפי. "תוך שנתיים את לא תרדי מהבמה. את מאוד מצחיקה. תתחילי להיפרד מעולם העבודה הסוציאלית". יוסי אלפי הוא שחקן, במאי, משורר ויוצר (וגם אבא של גורי אלפי), אך מסתבר שבמקרה שלי הייתה לו יכולת נבואית. אחרת איך אפשר להסביר שהוא צדק?